על נשימה, קרקוע וחרדה / יניב גפנר

בהרצאה שהעברתי לאחרונה במסגרת CreativeMorningsTLV בנושא חרדה, הזמנתי את קהל הנוכחים לקום ולקחת רגע להרגיש את כפות הרגליים על הקרקע. עם ברכיים משוחררות. ההנחייה שלי הייתה פשוט לנשום, לתת לאוויר להיכנס ולצאת, בלי מאמץ ובלי צורך לשנות משהו… בהמשך, הזמנתי את כולם להתכופף למטה וקדימה, להרפות את הראש ולנשום כך מספר רגעים… ובעלייה האיטית חזרה, להימתח לכיוון השני וכך בעצם להשלים את התנועה ההפוכה… ושוב, פשוט לנשום… ובחזרה, למטה… שוב… לבסוף, כשכולם נעמדו, רק נשמנו ושמנו לב לתחושות בגוף… לנוכחות שלנו בחדר באותו הרגע…

התרגיל שהבאתי כאן בקצרה מהווה דוגמה פשוטה לתירגול המחבר אותנו לגופנו, מחזק את החיבור העצמי שלנו ועוזר להפחית חרדה. קיימות שיטות שונות וגישות רבות לטיפול בחרדה — אחד המצבים הכרוניים הנפוצים ביותר עימם א/נשים מתמודדים כיום בכל העולם. במאמרי, חרדה וחיבור עצמי, שמתי דגש על מה שאני מאמין הוא רכיב חסר בטיפולי חרדה רבים — הקשר התוך-אישי של האדם. כאן, ארחיב על שני תהליכים עיקריים שאני מיישם בקליניקה המחזקים את הקשר התוך-אישי ומסייעים בהקלה על חרדה: נשימה וקרקוע.

שני תהליכים אלו נכללים בסקירה של טיפול בחרדה מנקודת המבט של הפסיכותרפיה הגופנית ובה זיהו חוקרים ארבעה עקרונות בסיסיים: 1. הכרה ולימוד של חוויות גופניות (תחושות, רגשות, תנועות), 2. חקירה של זיכרונות, טראומות וגורמי גריה (הקשר), 3. שיפור בחינת המציאות (חיבור לכאן ועכשיו), ו-4. יצירת התנאים לשינוי בדפוסי נשימה/תנועה ושילובם המותאם (ריפוי). מה שעקרונות אלו אומרים זה, שבטיפול בחרדה יש לעזור למטופל להגביר את המודעות לחוויות גופניות בהקשר של סיפורו הסוביקטיבי, לחזק את החיבור למציאות חייו, לשנות את הרגלי הנשימה, ובכך לסייע בהבנה, קבלה והקלה בהתמודדות עם חרדה.

התהליך הראשון, נשימה, עומד בבסיס הכל. כולנו מכירים את הנשימה משום שכולנו נושמים. אנו פוגשים אותה לראשונה בלידה והיא הדבר האחרון שאנו עושים לפני שאנו מתים. הנשימה מחברת בין פנים גופינו לסביבה החיצונית שלנו, היא מספקת לנו אנרגיה ומאפשרת חיים. בביוסינתזה, עבודה עם נשימה נעשית כחלק מהסתכלות כוללת על נושא שמוגדר כמירכוז (Centering). על פי דויד בואדלה, זהו תהליך ״העוזר לאדם להיות בקשר עם גל הנשימה שלו ועם הדינאמיקות הרגשיות הנילוות״. עוד הוא כתב, שבאופן מעשי, תהליך העבודה במירכוז תומך ביצירת איזון רגשי ונשימה הרמונית. הנשימה ההרמונית מהווה קו מנחה בעבודה שלי עם אנשים המתמודדים עם חרדה. יחד עם זאת, השינוי המהותי בתבניות, בתנועות ובמצבים השונים של הנשימה היא לרוב התוצר של תהליך טיפולי ולאו דווקא התערבות דרך פעולות או תרגילים מסוימים.

מעטות הגישות שמתמקדות בהשבת הזרימה הטבעית של הנשימה כפי שהיא מתרחשת מעצמה (באופן לא רצוני). אלכסנדר לואן כתב על כך, שעצם ביצוע תרגילי נשימה, מייצר מתח בגוף ולכן מגביל את התנועה והנשימה עצמה. ובכל זאת, יש חשיבות לתרגילי נשימה. בקליניקה שלי, כשאני משתמש בתרגילי נשימה המטרה בדרך כלל היא לעזור למי שיושב מולי להיות יותר מודע לנשימה שלו ברגע נתון. לדוגמה, אני יכול לבקש ממטופל לדחוף כנגדי או כנגד כרית בזמן שאיפה או נשיפה. זה מיד מעלה את המודעות לנשימה ולרוב מוביל להקשר או דחף שעולים מעל פני השטח ואז אפשר לעבדם.

לאורך זמן, כאשר השינוי בנשימה מתרחש, הדבר מוביל לתוצאות עמוקות ומשמעותיות. הפחתה בתחיפות ובחריפות החרדה שמטופלים חווים, יכולת מוגברת ״לתפוס״ את החרדה לפני שהיא משתלטת, ודרך נגישה יותר עבורם להפחית מתח ולהתחבר לעצמם.

התהליך השני, קרקוע, מהווה עיקרון בסיסי בפסיכותרפיה גופנית. על פי לואן שטבע את המושג והיה הפסיכותרפיסט הראשון שהעמיד מטופלים על רגליהם, קרקוע משמעו ״להביא את האדם אל קרקע יציבה… ויצירת חיבור הולם עם הקרקע.״ במאמרי הקודם, הטבע של החרדה, כתבתי שאחד הגורמים הפיזיולוגיים לחרדה הוא הצטברות של טעינה בגוף. לואן כתב שקרקוע מהווה כלי ארקה לפריקת עודף עוררות. זהו עיקרון מפתח גם לעבודה עם נשימה, כיוון שהעמקת הנשימה מובילה לרגשות מוגברים ויכולה להוביל אף להצפה רגשית.

בואדלה הרחיב את המושג קרקוע והכליל בתוכו גם את מקצב התנועה ומצב הטונוס השרירי. אם לואן התמקד בעיקר בהגברת התחושה ברגליים וכפות הרגליים כדי לחבר את המטופל אל הקרקע ולחדש את הזרימה האנרגטית ופריקת הטעינה — בואדלה פיתח את העבודה לגוף כולו.

בביוסינתזה, קרקע בריאה פרושה היכולת לנוע בדרכים שונות ולהסתגל למצבים שונים. למשל, ממצב מאונך למצב מאוזן או ממצב פעיל למצב מנוחה ולהפך. על פי בואדלה, להיות מקורקע משמעו להיות עם רמת טונוס התואמת את המצב בו אנו נמצאים. באדם הבריא, השינויים בטונוס השרירי אינם מודעים ברובם, מתרחשים מאליהם ומותאמים למצב המשתנה.

גם לואן וגם בואדלה רואים בקרקוע חלק משמעותי בחיזוק תחושת החיבור למציאות — ההפך מחרדה, שלרוב ניזונה מאשליות לגבי איום או סכנה. עבורי, קרקוע, כמו נשימה, מחזק את הקשר התוך-אישי של האדם, מגביר את המודעות ותחושת הביטחון העצמי, וכאשר שני עקרונות אלו משולבים בתהליך טיפולי, הם מסייעים בהפחתת חרדה.

אם לסכם בפשטות, פריץ פרלס כתב: "אז הנוסחה של חרדה היא הפער בין עכשיו לאחר כך. אם אתה נמצא בעכשיו, אתה לא יכול להיות חרד, משום שההתרגשות זורמת מיד לפעילות ספונטנית מתמשכת. אם אתה נמצא בעכשיו, אתה יצירתי, אתה יצירתי ורב תושיה. אם יש לך את החושים שלך מוכנים, אם יש לך את העיניים והאוזניים פתוחות, כמו כל ילד קטן, תמצא פתרון." הקשר התוך-אישי הוא זה שממלא את הפער שפרלס מתאר. ואלו הנשימה והקרקוע אשר מחזקים את הקשר התוך-אישי באופן ישיר ויעיל.

מקורות

1. The Handbook of Body Psychotherapy & Somatic Psychology, Marlock and Weiss

2. Boadella, David, What is Biosynthesis

3. Boadella, David, Lifestreams

4. Lowen, Alexander, The Energetics of Bioenergetics film

5. Lowen, Alexander, Bioenergetics

6. Dream Interpretation as a Psychotherapeutic Technique, Coolidge, Lavie, Blenkinsopp

7. Photographs by Mika Kushelevitch